געוואלד.
"הארץ" מצטרף למועדון ה"צרחנות".
מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור".
כבר הורגלנו בערבוב של פרסום בפרסומת במדיה: עיתונות רדיו וטלוויזיה. העובדה שהתרגלנו היא לעצמה סימן רע. זאת משום שציבור הקוראים,המאזינים והצופים כאילו נותנים גושפנקה בדיעבד לערעור מערכת הערכים בתקשורת. ערבוב בין דווח לפרשנות הוא עוד צעד בכוון הרע. באחרונה עיתון "הארץ", הרחיק לכת ובכותרת הראשית שלו ב-22 בדצמבר 2010 - מעובה בגודל חצי אינטש כתוב: השנאה מתפשטת-הפגנות ותקיפת מיעוטים. זהו למעשה מאמר מערכת מחופש לכתבה.
בשעתו, דומני כי בשנות ה- 30 של המאה הקודמת הייתה כותרת בעיתון "דבר"- "העולם כמרקחה" בשבועון "העולם הזה" , עליו השלום, הופיע מדור ובו כל מיני "פנינים", שלוקטו מתוך העיתונאות הישראלית, או הארץ ישראלית, בסגנון סטירי. בין היתר הופיע בו הסיפור על עורך לילה ב"דבר" ביום שבו אירעו רעידות אדמה, שיטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ,וכל אלה הופיעו תחת כותרת גדולה אחת: "העולם כמרקחה".
זה פחות או יותר מה שעשה "הארץ" ,שלא בנימה סטירית, בנושא השנאה. אין ספק שעיתון הארץ, כמו כול עיתון אחר, מנהל מערכות ציבוריות וזה דבר טוב. מערכות אלה מנוהלות הן על ידי ריבוי כתבות בנושא שנאה והן על ידי תחקירים מיוחדים. כמו למשל הכתבה התחקירנית של אלון עידו במוסף הארץ ב-24.12.2010 .זהו נרטיב חשוב מאין כמוהו. אבל הפרשנות, או המסקנה, חייבת למצוא ביטוי במאמר מערכת או במאמר פובליציסטי.והיו מקרים כאשר "הארץ" ביקש להדגיש נושא חשוב, המאמר הראשי הופיע בעמוד הראשון, אך כמאמר ולא ככתבה. האמצעים במקרה זה לא משמשים את המטרה.
הפגיעה אינה במסע אלא באופי העיתון. ואם עושים זאת פעם אחת זה עלול לשמש תקדים לנושאים אחרים, חשובים פחות או חשובים יותר. הצהובונים עושים זאת כול הזמן.עיתון "הארץ", שעד כה היה אי אשר שמר על הדימוי של העיתונות הכתובה הקלסית במיטבה, עשה תפנית חדה מאוד בכוון לפופוליזם.
בפוסט ב"עין השביעית" מביא אורן פרסיקו את העובדה הזאת, בציינו כי "עיתון "הארץ" שבדרך כלל מתעקש על המסורת העיתונאית להציב מדי בוקר בראש עמוד כותרת ראשית עובדתית, חורג הבוקר ממנהגו." השנאה מתפשטת" הכתב בראש שער "הארץ", ביטוי מופשט מאין כמותו". בהקשר זה הייתי מצפה דווקא מן "העין השביעית", שלא להסתפק בהבאת עובדות, שאנו עדים להם, אלא גם להתייחס לחריגה הזאת מבחינת הצד האתי של העיתונאות.הוא לא עשה זאת, למעט המאמר השבועי של העורך עוזי בנזימן, וחבל.הוא צריך להיות יותר מ"לקט" עיתונות.
אני חוזר ומדגיש, כדי שלא תהיה כול אי הבנה. אני בכול לב תומך במערכה הזאת כנגד פגעי החברה שלנו שהשנאה היא רק אחד מהם. בשיח אגבי ביני לבין אלון עידן, לפני שהוא כתב את ה"וינייטות" של שנאה בישראל , אמרתי לו כי אכן פסגת השנאה האנושית מצאה ביטוי בנאציזם ובשואה.אבל עיתון שהוא לא רק מדווח אלא גם נוטל חלק במערכה מוסרית, ו"הארץ ", לשמחתי, עושה זאת, חייב לשמור על איזו מערכת של כללים ולא לצאת מגדרו בכותרת שהיא "תפיסה"- catchy , משל "הארץ" היה קופירייטר למען איזה מוצר. וזאת לא פעם הראשונה ש "הארץ", מכתיר מאמריו בצורה תת מערכתית אבל לא עד כדי כך.אבל התפנית מורגשת. הכותרת הקטנה יחסית בראש העמוד הראשון של "הארץ" 24.12.2010 ) -" מה בין הגברת וינשטיין לגברת פריאל"- מלמדת על המגמה.
אין עיתון אובייקטיבי ואין עיתונאי אובייקטיבי.
ההנחה שעיתון או עיתונאי חייבים להיות אובייקטיביים, היא הנחת שווא. אין אדם, ועיתונאי הוא אדם, שהא אובייקטיבי. איך יכול אדם שמסקר תחום מסוים להיות אובייקטיבי. אדרבא ככול שהוא ייתן ביטוי למה שעיניו רואות או אוזניו שומעות, ככה הוא ימלא את המשימה שלו. ניקח לדוגמה את התחום של התנחלויות מחד, ותושבי השטחים הפלשתינאים מאידן. וניקח אותה מ"ערוץ, 1 " שהוא ערוץ ציבורי ממלכתי, אשר חייב ,לפי החוק , ליתן ביטוי לדעות ולהשקפות שרווחות בציבור. דומני שבאחד הפוסטים כבר הערתי בהקשר זה שהכתב לענייני התיישבות, (קרי:התנחלות) בני ליס, איננו אובייקטיבי. הוא מדווח נאמנה על הנעשה והנשמע בשטח, כפי שרואים וחשים זאת המתנחלים. אולם אין מולו עיתונאי אחר אשר מדווח נאמנה על מה שמתרחש מעבר לקו הירוק בקרב הפלשתינאים. בכך, ולא באופן הסיקור של בני ליס, מערכת "מבט", אינה אובייקטיבית, ואילו עיתון הארץ הוא "אובייקטיבי" במירכאות כפולות . הוא נותן ביטוי גם לדעות לאומיות ואף לאומניות, גם לדעות שמאלניות, להשקפות דתיות ואנטי דתיות וכיו"ב. בעמדת המערכת או במשקל שהוא נותן לכול אחד מן התחומים הללו, הוא אינו אובייקטיבי, ולא מצפים שהוא יהיה כזה, שכן הוא ,בין היתר,עיתון פרטי. הערת אגב.בדיווח על השריפה ברכבת ישראל במקום לשאול חוות דעת מומחה מבחוץ מדוע הנוסעים לא יכלו לפתוח דלתות, אורי רווח ,כתב דתי , שאל חסיד חב"ד לסיבה וזה יעץ לשים קופות צדקה. זה לא צימוק, ואם הכתב, אם יש לו נטיות חב"דיות, חשב ככה , עורך "מבט", היה צריך להוציא את הצימוק מן העיסה. בכלל, "מבט" יכול היה להיות טוב יותר אילו העריכה הייתה קפדנית יותר. מהדורה של מחצית השעה ,ללא פרסומת מרסקת, עדיפה בעיני על מהדורה בת שעה עם פעלולים, חתוכה בפרסומת תפלה.
לעצם הנושא אני לא חושב כי התשובה לשנאה היא הבלטת השנאה. להיפך התשובה לשנאה היא הבלטת הטוב שבאמפטיה, באהבת הזולת. ציינתי כי שיא הרוע והשנאה מצאו ביטוי בשואה. אני רואה לנכון להביא כאן קטע ממנשר ניצולי השואה לעולם( שאת כולו אני מתכוון לפרסם לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב- 27 בינואר)
על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם - מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.
קבלת אדם או דחייתו הם לא אהבה או שנאה.
במדינת היהודים- השואה היא ערך מכונן, אבל את לקחי השואה שאנו מתאמצים מאוד להפיץ לעולם, לא הפקנו כאן בתוך תוכנו. רחוק מזה- לדאבון לבי. יתרה מזאת, לדעתי הסוגיה אינה איזו שנאה פתולוגית. הסוגיה היא הסתה כמקור, ודעות קדומות שההסתה מחזקת אותן.בדרך כלל על רקע דתי של הדתות המונותיאיסטיות- יהדות, נצרות ואסלם ,אשר כול אחת מהן טיפחה עוינות כלפי האחרת. אם נראה את השנאה כישות בפני עצמה נחטא ונחטיא.זה ועוד. כמו בכול אירועים שמתפרצים אצלנו,חסרה הפרופורציה. קשה לבוא בטענות לתושבי שכונה שחשים כי בשל העובדים הזרים בסביבה, אחוזי הפשיעה אצלם עלו. או שהם קוראים כי 17% מנשאי האיידס הם מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, והם חרדים. אני משוכנע שאילו אותם מבוקשים ומהגרים היו ברובע אחר או בעיר אחרת תושבי דרום תל אביב לא היו "שונאים," אותם. הם גם לא גזענים.מן הסתם יש עוד אלמנטים שנובעים מתחושת תסכול.
במדור "שיחת היום, ב"הארץ"- 23.12.2010 אמר אלי מזרחי יו"ר פעילי קריית שלום, שהפגינו נגד העובדים הזרים: ראשית אין שנאה .אין לנו שום דבר נגד הזרים האלה או נגד המסתננים.יש לנו את הבעיות שלנו, של התושבים, של השכונות. האוכלוסייה בדרום העיר תל אביב המצב סוציו אקונומי נמוך.זו אוכלוסייה חלשה.הביאו לכאן עוד אוכלוסייה חלשה כדי להחליש את המקום עוד יותר.פרט לזה ישנם כול הבעיות והמטרדים נגרמים בעקבות הצטופפות הזאת של האנשים מסביב השכונות ובתוך השכונות::כשפירא,התקווה וקריית שלום. זה גורם למטרד ולפחד. הורים פוחדים על הילדים שלהם. אני רוצה להאמין שלא נגיע למצב של אלימות, ושהממשלה תתעשת ומה שיותר מהר כדי שזה לא יגיע לכך".
נאמנים עליי דבריו אלה של אלי מזרחי.זה לא אומר שאין שנאה בארץ. יש כול מיני פגעים והשנאה ביניהם, אבל היא אינה מייחדת אותנו. עניין אחר היא ההסתה לשנאה, או לאפליה או חרם. המסמך שפרסמה קבוצת רבנים .נגד השכרת דירות לערבים יש בו זדון מכיוון שהוא כוללני, ויש בו הפרת חוק מצד מי שהם פקידי מדינה, והרבנים וכלי הקודש אצלנו, לרבות הרבנים הראשיים, הם פקידי המדינה.הם גם עושים שם רע לדת.
דומני שבהגדרת שנאה חל כאן איזה שיבוש ,יישומי ומשמעותי.יש כאמור,שנאה אבל אי אהבת השונה, הערבי, הדתי, החילוני, הומאי, אינם בהכרח שנאה. גם אלה שדוגלים בטרנספר של ערביי ישראל, היו אולי אוהבים אותם אילו התפנו לשטחי הגדה.גם אני חושב שצריך להיפרד לא מערביי הארץ אלא מן הפלשתינאים כשכנים, ולשכנים טובים, בשתי מדינות, וכאלה הן כאשר יש גדר ביניהם. אני מקצין את הדוגמה במתכוון, מכיוון שגם מי שמנהל מערכה נגד "שנאה" מביא זאת לידי הקצנה. קיימת הסתה, כפי שאמרתי, קיימת אנטיפטיה, וקיימים אינטרסים יומיומיים של תושבים, שלדידם יש כאלה, שלא חשים בבעיה על בשרם ומנהלים מאבק על בשרם שלהם, של אלה שמוטרדים ממנה.תחושה שלא נעדרת בסיס.
הגדרה בדומה לאבחון אינה סובלת טשטוש.
אם היו שואלים אותי מהי הגדרה הולמת של החברה הישראלית, לא הייתי מכניס בה את השנאה יש דעות קדומות. לדוגמה לאחר הכרעת בית המשפט בעניין קצב, חיכיתי שמישהו יטען שזה בגלל שמשה קצב הוא מזרחי. ואכן בערב במהדורות החדשות השמיעו כמה מתושבי קריית מלאכי ,עירו של קצב, שזה "בגלל שבית המשפט הוא אשכנזי". וכי מי הוא היה כאשר נתמנה לנשיא? - אשכנזי? אינני יודע כמה חושבים ככה אבל וודאי שיש כאלה. יש גזענות בווריאציות שונות. יש הלכה מאובנת חשוכה שנכפית עלינו, יש באופן כללי וכוללני-העדר אכפתיות, הרבה דיבורים ומעט מעשים, תופעה שלא הייתה פעם. כול אלה קיימות .וגם צביעות קיימת בכול הרבדים..
שנאה קיימת, הרבה יותר במישור האישי, האינטר אקטיבי, מאשר הציבורי. בשפת היידיש ישנה קללה: "אז ער זולט ברענען ווי קין, אונד מזולט איים לעשן מיט בנזין". התרגום שמתחרז הוא משהו כזה:"שידלוק כמו נר ויכבו אותו במבער".אז יש שנאה ויש קנאה ויש טינה אבל אי אפשר להפוך את אלה לדבוקה אחת. לכול אחת מאלה ישנה סיבה- מה הסיבה :זאת השאלה הרלוונטית- החינוכית,הציבורית,המשפטית וכיו"ב..
בכול מקרה, וזה נושא המאמר, התקשורת שמסקרת אירועים אלה היא שחייבת לראות את הדברים בפרופורציה ובצורה כזאת לדווח עליהם ולא להצטרף לאיזה עליהום. לנהל מערכה נגד כפייה דתית, זה חשוב. להיאבק בפגיעה באזרחים ערביי ישראל- זה חיוני. לאכוף את החוק על מפריו- זה דחוף. אבל התקשורת שאמורה להיות כלב השמירה של מערכת ערכים דמוקרטית ואתית פוגעת בה עצמה, במרקם שלה . לי, כאיש תקשורת במקצוע ובדיסציפלינה האקדמית, צר לי באופן מיוחד שכמנוי עיתון "הארץ" זה יובל שנים חש מאוד לא בנוח, בלשון המעטה על הצבע שמשנה .פשקווילים שייכים למחוזות אחרים.
לעניות דעתי הסמכות שניתנה למדיה, או שהיא נטלה לעצמה, מכוח המשטר הדמוקראטי שלנו, חייבת להיות משולבת באחריות עיתונאית.אי ערבוב דעה וידיעה הם אחד העקרונות.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
